הבצורת
לילי נולדה מעט אחרי תחילת הבצורת הנוראית. הוריה נהגו לספר לה שהבצורת התחילה עם אדם זקן מאוד שהגיע אל הכפר וביקש לחם ומים. הזקן חלף דרך הכפר ודפק על דלתות הבתים והציץ מהחלונות, אבל אף דלת לא נפתחה וכל החלונות נסגרו באבחה. ומשכך, הוא ירד אל הנמל ומצא לו מקום באחת הספינות, ובשעה שיצאה הספינה מהנמל, עמד הזקן על יד מעקה הירכתיים וקילל את הכפר, שלעולם לא יהיו לו מים ולעולם לא יהיה לו לחם. לילי שמעה את הסיפור בעינים פקוחות, שוב ושוב, והוריה מעולם לא שינו או החסירו מילה מהסיפור.
וקללתו של הזקן התגשמה במלואה. בכל שנה, אנשי הכפר ראו בצער כיצד העננים הטובים מתאספים מעל הים, שטים כמו ספינות ענק עם הרוח, מגיעים אל החוף, עוצרים, נאספים כמו מסתודדים, ומתפצלים לשני נחשולים שעקפו את הכפר ושדותיו, משני צידיו.
כשהייתה ילדה שאלה לילי ללא הרף, למה לא ביקשו סליחה מהאיש הזקן? והוריה ענו לה: “מי שרצה לבקש סליחה לא מצא את הזקן, וכל השאר עזבו”. הוריה השיבו פעם אחת, אבל לילי לא חדלה לשאול את עצמה את אותה שאלה ולהשיב לעצמה את אותה תשובה: “מי שרצה לא מצא את הזקן”, ולא הפסיקה לחשוב על הסליחה שעוד מחכה להיאמר.
עם הזמן גופה התארך בזכות הוריה, שריריה התחזקו בזכות עבודת המשק ורצונותיה התחדדו בזכות מחשבותיה. גופה, שריריה ומחשבותיה הסתבכו אלו באלו ולילי נעשתה כמו גזע האלון שצמח סמוך לבית והרים בשורשיו גבעות ועמקים בשביל הגישה.
בכל ראש השנה ביקשה לילי סליחה בתקווה שסליחה הנאמרת בלב טובה כמו סליחה שנאמרת פנים מול פנים, אבל בכל שנה ראתה את העננים הטובים נאספים מעל הים, מתפצלים ועוקפים את הכפר. עד שיום אחד, ביום שקרס האלון הזקן על השביל ויצר בגזעו שער מעוקל, ארזה לילי תרמיל, ירדה אל הנמל וניגשה לאחת הספינות הגדולות שחוצות ימים ואוקיינוסים. גדולה, שחומה וחזקה, עם מבט שרק בצורת נוראית יודעת לעצב, עמדה מול הקברניט שזוף העור, טאפיר פארה.
“האם יש לי מקום בספינה?” שאלה.
“את יודעת לשטוף כלים? לכבס כביסה, לצבוע ברזל ועץ ולבשל ירקות ובשר?” שאל טאפיר את השאלות ששאל כבר מאות פעמים קודם.
“כן”, השיבה לילי.
הקברניט בחן עוד רגע את הבחורה הכבירה, אפילו שכבר החליט ברגע שראה אותה ואמר: “כך אומרים כולם, ובכל זאת עלי”.
טאפיר מעולם לא שכח את הרגע הזה, ומעולם לא התחרט על החלטתו.
מאותו יום שטה לילי עם הספינה בנתיבי הים והמסחר: שטפה כלים וכיבסה כביסה מטונפת, צבעה חלודה ועץ, ובישלה במטבח. בנמלים ירדה לשווקים וקנתה מזון לספינה לפי הצורך והרווח והתגלתה כאישה נבונה וממולחת.
הקברניט פארה גילה בכל יום את המטבח נקי ומסודר, את הכביסה נקיה ואת האוכל טעים; הוא גילה את חוכמתה של הבחורה שנעשתה כבר אישה; ובחלוף הזמן נתן לה להחליף סחורות זו בזו - שקדים בבדים, בדים במתכות ומתכות בפירות. וגם בזה נחלה הצלחה מרובה, והוא שילם לה משכורת יפה על עבודתה.
משנהג כך, לילי נעשתה כל כך עשירה שגופה שכח את העוני המצמית וכבר לא היה מכווץ מפחד והוא רכש תקוות חדשות הקשורות למסחר, הצלחה ואהבה. אבל תקווה אחת ישנה לילי מעולם לא שכחה. כמו גזע שנגזמו עליו הישנים והוא מטפח חדשים, אבל הוא עצמו עולה מעלה מעלה לכיוון השמש המיטיבה – לילי טיפחה תקוות חדשות אבל לא שכחה את הבצורת הנוראית, ובכל נמל ונמל יצאה ברצינות נמרצת לבקש את הזקן; סקרה את השווקים ושאלה את סוחריה; אבל חוץ משמועות, דמיונות וסיפורים לא מצאה אפילו צל צילו של רמז למקום הימצאו. “הכעס את האריה ולא את הזקן”, אמרה לה אישה חכמה אחת באחד השווקים, ואחרת: “הזיקנה היא זרע, תקלי אותה באש תרעבי, תזרעי אותה באדמה והיא תצמיח פירות”.
וכך השנים חלפו עד שיום אחד, שעה שרכנה על ספרי ההוצאות וההכנסות בחדרו של טאפיר, נכנס הקברניט והתיישב בכורסתו ונאנח: “זקנתי ולא אמשיך בדרכי הים”, אמר, “נדנודי הספינה מזכירים לי את גילי ולא טוב לאדם לחשוב על גילו יותר מדי, אם תתני לי את כל כספך אמכור לך את ספינתי”.
לילי הסכימה ונתנה לו את כל חסכונותיה. טאפיר ספר את הכסף וכשסיים אמר: “טוב מאוד, אבל טוב מזה שאני לא צריך לשכנע אותך בשום דבר - את כל מה שאת צריכה לדעת את כבר יודעת בעצמך”.
וכך נעשתה לילי קברניטה והחליפה את שם הספינה ל-לטיפה, על שם הגלות שליטפו את הספינה. ושנים נוספות שטה בנתיבי הים והמסחר, עגנה בנמלים; קנתה והחליפה דבש במשי, ומשי בתפוחי זהב, ותפוחי זהב בפלפל חריף.
תוך זמן קצר החזירה לעצמה במהירות את כל כספה, ואף הוסיפה עליו עוד המון. אך העושר לא הרגיע את רוחה; היא ביקשה מקציניה ביתר שאת להעמיק ולחקור את סוחריה על הזקן, בתקווה למצוא עקבות. וקציניה אמרו שהקברניטה רודפת אחרי עננים.
מבוקשה כבר התפשט בכל ערי החוף, והיו לו חיים משלו משל היה ציפור נודדת. מערי החוף נדד אל תוך היבשות בעזרת ידידיה הסוחרים הנודדים, והם סרקו בכל הערים הסואנות ובכפרים הקטנים וכמו ציפור נודדת שחוזרת זקנה יותר, עייפה יותר, חזרו אל הנמלים עם התשובה שהזקן לא נמצא, כאילו נבלע בים מיד אחרי שעזב את נמל הכפר שלה.
יום אחד עלה אל הספינה איש צעיר ושאל את הקרבניטה האם יש מקום בספינה.
“האם יש לי מקום בספינה?” שאל.
“האם אתה יודע לשטוף כלים? לכבס כביסה, לצבוע ברזל ועץ ולבשל ירקות ובשר?” שאלה לילי את השאלות ששאלה כבר מאות פעמים קודם.
“כן”, השיב האיש הצעיר.
הקברניטה בחנה עוד רגע את האיש הרציני, אפילו שכבר החליטה ברגע שראתה אותו, אמרה: “כך אומרים כולם, ובכל זאת עלה”.
לילי מעולם לא שכחה את הרגע הזה, ומעולם לא התחרטה על החלטתה.
מאותו יום שט האיש הצעיר עם הספינה לכל קצווי העולם. הוא שטף כלים, כיבס כביסה צבע חלודה ובישל במטבח. ובכל נמל ונמל קנה בשווקים והחליף סחורות, שקדים בבדים ובדים במתכות ומתכות בפירות, הכל לפי הרווח והעונה, והתגלה כאיש נבון ונעים הליכות ולילי חיבבה אותו, והוא חיבב אותה, וברבות הימים נולדו להם שלושה ילדים שהתרוצצו בשלושת הסיפונים וצבעו ושטפו, ובכל נמל ונמל הצטרפו להוריהם וביקשו את הזקן. אבל לא מצאו אותו או רמז למקום הימצאו.
הילדים התבגרו ולילי הפכה מאם לסבתא, וילדיה וילדי ילדיה הפכו להורים ולסבים וסבתות על מימי הזמן ההפכפכים כמו הים, ויום אחד שעה שהשקיפו על נמל ישן ומוזר למראה, נשמע פעמון האזעקה מחדר המכונות. בלינג גלינג גלינג חזק ובלת פוסק. לילי קמה מכיסאה הרך לברר מה העניין.
נכדיה הגדולים עמדו בחדר הפיקוד והאזינו לקצין חדר המכונות. שהודיע בשפופרת שהגיע הזמן. “הספינה הישנה שבורת גב ועומדת להתפרק. השדרית כבר רקובה ומנוקבת ולא תחזיק מסמרים חדשים והברזל חלוד ואי אפשר לרתכו ומים נכנסים מדופן הספינה. המנוע הישן מנוקב, והמוט הארוך והעצום המחובר ללהבי הספינה מאיים להתעקם ולנפץ את מה שנותר. הצילו כל מה שעל הספינה. כעת”.
כל המלחים ירדו אל ספינות ההצלה עם כל מה שהצילו וחתרו אל הנמל לפניהם, וכבר במחצית הדרך שקעה הספינה במים הרדודים עד שנחה חציה במים וחציה באוויר הפתוח.
הנמל אליו הגיעו היה רקוב ושומם והכפר הצמוד אליו היה שומם אף הוא ובתיו מטים ליפול. המלחים והמלחיות השתכנו בבתים הנטושים ומאותו יום התחילו לשפץ את הכפר.
פרות ותרנגולות, חזירים וברווזים הובאו מהכפר השכן, השדות נחרשו כמו שחרשו את מי הים, רק שהים לא פורח והכפר אט אט התחיל משגשג ופורח. בגשם הראשון פרחו הקוצים מהאדמות ונעקרו. בגשם השני הפרחים והעצים גדלו והצלו על מרכז הכפר והשדות התחילו להצמיח שעורה וחיטה.
לילי כבר הייתה זקנה ונטתה למות. היא שכבה במיטתה וחשבה על מסעותיה ועיינה במפות הים שלה עם שרטוטי טאפיר פארה ושרטוטיה, ורגע לפני שיצאה מהעולם ועצמה את עיניה, רצה אליה אחת מנינותיה והראתה לה שרשרת פנינים כחולים על חוט כסוף ודק שמצא בגינת הירק. עיניה היו כהות אבל זכרונה היה חד ולילי זיהתה את השרשרת של אימה. אחרי הכל היא הגיעה אל כפר הולדתה. באותו רגע ירד גשם נוסף ותיקתק על הגג ולילי עצמה את עיניה.
© כל הזכויות שמורות לש.מ
אין להעתיק, לשכפל, לצלם, לתרגם, להקליט, לשדר, לקלוט ו/או לאכסן במאגר מידע בכל דרך ו/או אמצעי מכני, דיגיטלי, אופטי, מגנטי ו/או אחר – חלק כלשהו מן המידע ו/או הסיפורים ו/או התמונות ו/או האיורים ו/או כל תוכן אחר שצורף ו/או נכלל באתר אינטרנט זה.
