האבן השחורה
The Black Stone
ליוחנן לא היה מקום בכפר. בגלל זה הוא השתעמם ויצא לתרבות רעה. בשעות היום היה יוצא לשוטט ברחבי הכפר, מחפש הזדמנויות לגנוב ולאכול. לפעמים היה יושב על הנהר ודג. בשעות הערב היה הולך לפונדק.
פונדק הדרכים היה רחוק חצי שעה הליכה מהכפר וזה הספיק לכל מיני טיפוסים מפוקפקים למצוא בו מחסה מפני עיניים סקרניות. הסוחרים ההגונים היו ממשיכים בדרכם חצי שעה נוספת אל הפונדק ההגון שבכפר.
הוריו של יוחנן היו מורים בבית הספר הקטן שהיה בחלק האחורי של ביתם. שתי כיתות היו בבית הספר, אחת לגדולים ואחת לקטנים. אביו היה מלמד את הינוקות מפני שאביו היה נמוך קומה ופחדן ואימו את הנערות והנערים שהיא הייתה גדולה ותקיפה כאקליפטוס. שתי מיטות היו בבית של יוחנן, אחת ארוכה ועבה לאמו ואחת קטנה ודקה לאביו. יוחנן שכב על שמיכות בחדר האורחים. שתי צלחות קרמיקה מצויירות היו בבית, אחת גדולה לאמו ואחת קטנה לאביו. ליוחנן הייתה צלחת חרס קטנה שנותרה לו מילדותו. יום אחד אמרה לו אמו: “יוחנן, צא אל העולם ומצא מה לעשות, כאן אין לך מקום”. יוחנן בכה ורץ אל היער. יומיים שכב יוחנן ביער ושוטט לו כהרגלו ברחבי הכפר. ביום השני מצא את האבן השחורה. היא שכבה בין העשבים ודומה כאילו ינקה את אור השמש.
תחילה יוחנן לא שם לב אבל ברגע שאחז באבן השחורה זרם אל תוכו כוח שהיה צפון באבן. הכוח נתן לו תחושה נהדרת של עוצמה ושל צדק הנובע מהעוצמה. חוץ מזה הייתה לו תחושה שהוא צופה על העתיד, לא ממש ידיעה ברורה של כל עלה נושר, אלא הידיעה המנחמת שבכל דרך שיבחר לא יפגע.
עם תחושה של כוח עוצמה וידעית העתיד הוא התנקם בכפרו שלו מצא לו מקום. הוא עבר בדרך המרכזית והרס כל מה שעמד בדרכו. אחרי שחצה את הכפר, טיפס על הגבעה שמעל הכפר, הביט בפעם אחרונה על בית ילדותו, נפרד מהוריו ששלחו אותו לחפש את מקומו בעולם ופנה אל פונדק הדרכים.
חסר פרוטה אבל עם תחושה נפלאה של כוח וצדק וידיעת העתיד הזמין לעצמו ארוחה גדולה וקנקן שתייה. כשהגיע הזמן לשלם התוודה על חטאו באוזני בעל הפונדק והמתין לתגובתו של בעל הפונדק.
בעל הפונדק בחן את עיניו של יוחנן וראה בהן בבלי דעת את הכוח של האבן השחורה מנצנץ בעיניו.
“אם אין לך לשלם לפחות תעבוד בשבילי”, אמר בעל הפונדק. “משלוח צריך להגיע מעיר הבירה ויהיה עליך בחור ללוותו. שודדים יש בדרכים”.
“אני מסכים”, אמר יוחנן.
“אתה יודע לקרוא?”
“הורי שניהם מורים הם”, אמר יוחנן.
לאחר שכתב לו את ההוראות על נייר שלח הפונדקאי את יוחנן עם הכרכרה הריקה אל עיר הבירה. שלושה ימים ארכה הדרך וכשהופיעה לנגדו עיר הבירה נסע בעקבות ההוראות של הפונדקאי אל השוק. יום אחד הצטרך להסתובב בעיר ולמחרת כבר סיים החנווני להעמיס את הכרכרה.
לא דומה כרכרה ריקה לכרכרה עמוסה, זאת פוחזת ועולצת וחסרת שליטה וזאת שתקנית, הרהרנית, וחמורת סבר. עמוסה בכל טוב הזדחלה הכרכרה בדרכים. שלושה ימים ימים ויוחנם הגיע רק למחצית הדרך. לפנות בוקר היום הרביעי קפצה עליו חבורת שודדים. החמישה הקיפו את הכרכרה, אחד אחז ברסני הסוסים ואחד השקיף עליו ממרומי סוס שחור וחום.
“רד”, פקד עליו מנהיג החבורה.
“לא ארד”, השיב יוחנן, בבלי משים אחז באבן השחורה.
שני שודדים ניגשו אליו ומשכו אותו מעל מושב הכרכרה. יונחן תפס את שניהם והניפם באוויר וזרק אותם על האיש שישב על הסוס. המעשה, שאדם ירים שניים באוויר ויזרוק אותם כשני אבנים קטנות, נראה לכל השודדים כמעשה שדים והם נסו משם.
בלילה שכב יוחנן לישון שמח על מזלו הטוב והתבונן בשמים. כוכבים ובני כוכבים מילאו את השמים עד שלא היה מקום שלא התבונן אליו ולא ראה שם כוכב. שמח על מזלו הטוב בחן את האבן השחורה כשהיא נחה בקוער כפו. היא הייתה שחורה אך כשמי הלילה הייתה מנוקדת באורות כה קטנים שיוחנן לא הצליח להחליט האם הוא בודה אותם מדמיונו. חוץ מזה היא לא הייתה אטומה, אלא ניראית כאילו ניתן להביט דרכה, כמו השמים שמעליו, עד שנדמה היה בעיניו שהוא מחזיק חור בידו.
עם בוקר פנה לדרך ועד מהרה הגיע לבית הפונדקאי. השמועה על תבוסת השודדים הגיעה לפניו שהוא השתמש ברגלי הסוסים והיא פרחה באוויר. הפונדקאי שמח לראותו בריא ושלם ובזמן שאכל ולגם, הפעם בצדק, היה האוכל טעים יותר והשתייה מרווה יותר, ולא אכל כמי שצריך להזדרז.
“עכשיו שלם לי”, אמר יוחנן לפונדקאי לפני שיצא.
“היה זה בתמורה לאוכל”, השיב הפונדקאי.
“אין מחיר האוכל מגיע לחמישית ממחיר עבודתי”, אמר יוחנן.
הפונדקאי שוב הביט בכוח של האבן השחורה מאחורי עיניו של הבחור.
“אין לי איך לשלם לך אבל תשלום גבוה ממה שמגיע לך מחכה לך אצל האיש ההוא”, אמר הפונדקאי והצביע על אחד האנשים במקום. “הוא שמע על מעשיך”.
האיש נראה כמי שלא שייך לכל הטיפוסים פה בסביבה. הוא היה לבוש בבגדים יקרים והספיק מראהו כדי להעיד שאמת בפי הפונדקאי. יוחנן פנה לעברו.
“הפונדקאי אמר שיש לך עבודה משתלמת”, אמר יוחנן.
“אם אתה יכול שלא לאכול ולא לשתות עשרה ימים יחכה לך אוצר גדול, בתנאי שאתה מחלק אותו בשלושה, לי, למלך, ולפונדקאי”.
“ומה איתי?” שאל יוחנן.
האיש חייך לעצמו.
“לך תהיה הזדמנות להרשים את המלך כשתתן לו את חלקו”, אמר האיש.
יוחנן חשב מעט והסכים.
האיש סימן לו להתקרב. הוא פרש מפה על השולחן. יוחנן התפעל מאיכות המפה. האיש סימן לו היכן הם נמצאים ולראשונה גילה יוחנן עד כמה הם קרובים לים.
“מעבר לים על היבשת האחרת מתחיל לטפס שביל, שביל שמתחיל בפנים של אדם, ומגיע עד פסגה של הר גבוה. משם יש להשקיף ולראות את שלושת ההרים הגבוהים ביותר שבסביבה, למשוך שני קווים צולבים בין ארבע ההרים ובנקודת החיבור נמצאת מערה. יש לרדת אליה בחבל ארוך, הרבה יותר ממה שאדם יכול לשאת, ותחת תלולית של צואת ציפורים בטבור האור של השעה העשירית של היום קבור ארגז האוצר.
“איך אדע מתי השעה העשירית של היום?” שאל יוחנן.
הוציא מכיסו מטבע קטן. המטבע היה עבה, כשהפך אותו האיש ראה יוחנן שנקבעה זגוגית עגולה מצדו שני. תחת הזגוגית היו שלושה חיצים יוצאים מהמרכז ובזמן ששניים לא זזו השלישי התרוצץ במרץ ובתקתוק בלתי פוסק סביב סביב.
“כשהקצר יגיע לכאן, והארוך יגיע לכאן, זאת תהיה השעה העשירית, תתעלם מהקוץ המהיר הוא אינו אלא רעש וצלצולים”.
יוחנן אסף את המפה ואת מטבע השעה העשירית.
“עליך לבנות רפסודה, ולצאת עם הגיאות לפנות בוקר, עליך להספיק להגיע לפני שהשמש תטה לצד דרום כדי שתשמש אותך סימן, כך ישא אותך הים אל היבשת השניה היישר אל השביל, אם תטעה תאבד”, אמר האיש. “ומרגע שדרכת על חוף היבשת אסור לך להביא שום דבר אל פיך כי האוויר מורעל. אם תאכל יעצמו עיניך ותשן עד מוות”.
“רבים וחזקים ממך חשבו להצליח, אף אחד לא חזר”, אמר הפונדקאי כשהעניק ליוחנן את הטוב בחדריו. בבוקר צרר לו ציוד רב בתרמיל עד שלא נותר מקום לאוכל ויוחנן יצא לדרך.
שלושה ימים צעד יוחנן בדרכים ולא פגש אדם. מדי פעם חיות רעות זינקו עליו מבין השיחים ומדי פעם הוא זינק על חיות. את כולם הוא הכריע במכת יד או בהנחתת מקל חזקה על קוקודם. בכל ערב אכל ארוחת ציד שמן ושינן לעצמו את הוראותיו של האיש.
מעבר לים על היבשת האחרת מתחיל לטפס שביל, שביל שמתחיל בפנים של אדם, ומגיע עד קצה קצהו של הר גבוה. משם יש להשקיף ולראות את שלושת ההרים הגבוהים ביותר שבסביבה, למשוך שני קווים צולבים בין ארבע ההרים ובנקודת החיבור נמצאת מערה. יש לרדת אליה בחבל ארוך כבד יותר ממה שאדם רגיל יכול לשאת, ותחת תלולית של צואת ציפורים בטבור האור של השעה העשירית ביום קבור ארגז האוצר.
כשהגיע אל קצה היבשת, ישב שם עוד שלושה ימים כשהוא כורת עצים ובונה לו רפסודה חזקה. גדמי עצים העידו על אותם אנשים חזקים שלפנים חשבו כמותו להצליח. שלושים גזעים עצומים הוא קשר זה לזה בעזרת החבל, התקין תורן צלב, משוט, והגה, ובאור הבוקר השלישי עם הגאות יצא לדרך ושינן לעצמו את דברי האיש.
עליך לבנות רפסודה, ולצאת עם הגיאות לפנות בוקר, עליך להספיק להגיע לפני שהשמש תטה לצד דרום כדי שתשמש אותך סימן, כך ישא אותך הים אל היבשת השניה היישר אל השביל, אם תטעה תאבד.
יוחנן הפנה את הרפסודה אל מול השמש, ולקראת הצהרים כבר ראה את היבשת אך הדרך הייתה אררכה עוד לפניו ויוחנן פחד שיאבד את דרכו. זכר אביו עלה לפניו וגם דבריו: אין חדש תחת השמש, העולם כמנהגו נוהג. חייך יוחנן ולפני שנטתה השמש דרומה סימן לו סימן ביבשה ועשה את דרכו לכיוונו. כל אימת חש אימה אחז באבן השחורה וחש את הכוח המסתורי מפעפע אל תוכו.
לקראת ערב פגשה הרפסודה את החוף. במהירות פרק את הרפסודה והעמיס על גבו את החבל הארוך. שעות אורכות חיפש את השביל עד שראה סלע שפניו אדם חקוקות בו. הוא שינן לעצמו את דברי האיש.
מרגע שדרכת על חוף היבשת אסור לך להביא שום דבר אל פיך כי האוויר מורעל. אם תאכל יעצמו עיניך ותשן עד מוות.
שביל צר הלך וטיפס מן הסלע ושלושה ימים טיפס בו יוחנן עד שהגיע אל מרומי ההר. משם צפה אל עמק גדול. הרים רבים הקיפו את העמק אבל רק שלושה היו גבוהים באמת. הוא סימן אותם על המפה, הצליב את מקומותיהם כפי שאמר האיש וסימן את מקום המערה. שלושה ימים נוספים עשה אל המערה, במהלכם איבד את דרכו, פגש בחיות רעות, בוסס בביצות ובכל הזמן הזה אחז באבן השחורה. עתה נזכר בדברי הפונדקאי: רבים וחזקים ממך חשבו להצליח, אף אחד לא חזר.
פתח המערה היה צר כפתח של טבור הבטן. יוחנן קשר את החבל וחיכה לבוא הבוקר. הלילה היה קר ויוחנן שכב מכורבל כשהוא אוחז בחוזקה באבן השחורה. בבוקר קם וחכה שיעמדו חיצי מטבע של השעה העשירית במקומותיהם. כשהביט בהם לא זזו אולם כשהסיט את מבטו דומה שהעזו לעשות דרך קצרה. לפני שהגיעו למקומם כבר השתלשל מטה אל תחתית המערה. הירידה ארכה שעה ארוכה והאפלה שרתה בכל. כשהגיע מטה פנה אל נקודת האור וחיכה. החיצים התקדמו לאיטם, זוחלים קטנים וגדולים עלו על גופו ואל תוך בגדיו, ציפורים שקטות כרוח פרעו את שיערו, ובחשיכה ובשקט חש בצמאונו וברעב מכרסמים בבטנו כעכברים. והצחנה הייתה רבה.
כשהגיעו החיצים אל השעה העשירית חפר במהירות בתלולית של צואת הציפורים. כשהגיע אל התיבה קשר אותה לחבל, טיפס מעלה כשאת האבן הוא שם בפיו, ולבסוף העלה את התיבה החוצה. הייתה זאת תיבת ברזל כבדה. הוא פתח אותה ואבנים יקרות נוצצו באור השמש השוקעת. לא שהשמש שקעה, אבל מול אורם המנצנץ של האבנים היקרות התעמעם אור השמש.
מבלי להתמהמה העמיס יוחנן את התיבה על גבו ועשה דרכו בחזרה. שבעה ימים חלפו עד שהגיע אל חוף הים. שם בנה את הרפסודה עד הבוקר ויצא עם הגאות. שיקר האיש, חשב יוחנן, לא עשרה ימים דרושים לו לאדם לשם המסע, כי אם שבועיים. יוחנן שמר זאת אל ליבו.
החגיגה בפונדק הייתה רבה. האיש חלק לפונדקאי את חלקו. שליש לקח לעצמו ואת השליש הנותר השאיר בארגז האוצר, העמיסו על כרכרה יקרה ולקח את יוחנן איתו. בעיר הבירה שיכן האיש את יוחנן בבית מפואר, משרתים עמלו לרוחצו לבשמו להלבישו בגדים נאים. ביום השביעי נועד להפגש עם המלך.
ביום המדובר הגיע עם האיש אל כניסה צדדית אל הארמון. אנשים רבים נהרו לדבר עם המלך והתור היה ארוך. לאחר ארוחת צהרים הגיע תורם של האיש ויוחנן. תיבת האוצר הגיעה ונחה מול המלך. כשנפתחה התיבה היו האבנים הטובות מאפילות על אור השמש עד שקמה בתו של המלך ובאה אל התיבה. אך כשהאומללה הביטה על האבנים הטובות, הסתנוורה ונפלה מעולפת על הריצפה. המלך ציווה לסגור את התיבה ואת בתו העלו לחדרה ואת יוחנן ומיטיבו אסר בבית הכלא.
בדקו הרופאים את הנערה ולא מצאו דבר והחליטו שהנערה כושפה. יוחנן ישב יומיים בבית הכלא כדי לשמוע מה יעלו הרופאים. כששמע שהנערה כושפה קם ממקומו עיקם את סורגי החלון ויצא. ביקש האיש לצאת איתו אך יוחנן סגר אחריו את הסורגים.
שנים ארוכות מלאות אירועים ובני אירועים על יוחנן, שהוא התחיל לשאול את עצמו איך יכול העולם להכיל כל כך הרבה אירועים. מטבע החיצים של השעה העשירית פעל ופעל ללא הפסק. יוחנן חי בלי משים הרבה משנות אדם רגיל. הנסיכה נמה את שנתה כשאביה נפטר כאחיה עלה לשטון סיים את חייו ואחיינו עלה לשלטון. חדרה התחיל מתופרר. עשבים על בקירות החדר. השימכות הבלו. העצים נאכלו בשיני הרקובות של הזמן.
פעם אחת חזר יוחנן לכפרו בלי משים. משכו אותו המראות המוכרים בלי לדעת את משמעותם. זכרונו חזר לאחור על שבילי דרכו בעולם עד שהגיע אל תחילת דרכו ויוחנן התחיל נזכר. הכפר היה שרוף עד היסוד. אחרי כן עלה אל הגבעה שמעל הכפר וצעד אל הפונדק. דבר לא נותר מהפונדק, אפילו האבנים מהם נבנתה האח התפזרו על פני היער.
אט אט עשה את דרכו אל הים. על שפת הים ראה את הרפסודה שלו. החבל היה תקין. הוא שט אל ליבשה שמעבר לים. מילים שמפעם חזרו לזכרונו: “מעבר לים על היבשת האחרת מתחיל לטפס שביל, שביל שמתחיל בפנים של אדם, ומגיע עד קצה קצהו של הר גבוה”. כשהגיע אל קצהו של ההר השקיף מסביב וכשעמד שם מישש את האבן השחורה בכפו. זמן רב שכח מהאבן, היא נעשתה לו להרגל. עתה כשחזר אל ימיו הראשונים, נזכר בה וידע מה עליו לעשות. הוא עשה את דרכו חזרה אל עיר הבירה. חצה את הים, חצה את היערות והגיע אל עיר הבירה. בעיר הבירה טיפס על החומה, מן החומה אל גגות הבתים, משם אל חצר הארמון ומשם אל חדרה של הבת, שם הניח את האבן השחורה בכפה המונחת כאבן על המיטה. זמן מה פעפע הכוח המיטיב של האבן אל תוך הנערה והפיח בה חיים ואט אט התעוררה. כשפקחה את עיניה הביטה על יוחנן. אחרי כן הרימה את ידה והתבוננה באבן.
כשנכנס המלך לבקר את דודתו, מעשה יום יום ביומו, ראה את יוחנן ישן על המיטה ואת דודתו יושבת על כיסאה ושומרת את שנתו. שלושה ימים ושלושה לילות ישן יוחנן וביום השביעי התעורר. שלושים ימים בכתה הנסיכה על החיים שנעלמו בשנתה. ובסוף הבכי התחתנה עם יוחנן.
גם אם לא החזיק יותר את האבן השחורה בכפו, הייתה האבן שמורה אצל הנסיכה, וכשנפטר הייתה האבן שמורה אצל בתו הגדולה כשיצאה לתור את העולם.
