בוטנים וכאוס

א.

הוצאת הספינה השניה מהים ארכה שש שנים. באמצעות אסדות עצומות ועגורנים, חבלי פשתן ארוכים בעובי זרוע התחילו להשמע חריקות הגלגלות המיוחלות. החיפושים אחרי הספינה ארכו שנים ארוכות, יותר משנות אדם, יותר משנות הצב הזקן ביותר ובמהירות שווה לצב הזקן ביותר. מקומות רבים הוצעו למיקומה המדויק, אבל זה היה כמו להגיד “ימינה, אני חושב”. חלקן מהשערות נישאו ברוח על גבי גלי הקול, על ידי שמועות לחישות מאוזן לאוזן, בבתי קפה חשוכים בשוק הפישפשים, בארוחת נכבדים על ידי בחורים ובחורות עתירי און וכסף. וחלקן כבדות משקל, שהוגשו לסנאט ברחבי העולם, אגודים בקלסרים עבים ומילים ארוכות יותר מהמולקולה הארוכה ביותר בספינה עצמה. אבל כך או כך, הראשונות שמעולם לא זכו לרצינות, והאחרונות שזכו לרצינות, התבררו כקרן הצבי.

כשהוצאה הספינה עטו עליה אוכלי הנבלות השונים, מהנדסים, חוקרי טכנולוגיה ותרבות ובחורים ובחורות עתירי און וקשרים. הציווליזציה באשלין קיוותה לפתור את מרבית הבעיות שנחו לפתחה במידע השמור בקפסולה המכוסה קשוות מאובנות. בין נחילי המהנדסים שעבדו על הספינה במחקר היניקה הקדחתני, נעה דמות אחת, מהקטגוריה השניה, הנריינאטו שמה, הנריינאטו טוביאס, וחיפשה משהו.

הנריינאטו נעה בין מסדרונות הספינה, ושללה במהירות את מרבית החדרים… ואחר הרעש אש לא באש יהוה ואחר האש קול דממה דקה… לבסוף מצאה את האולם שהיה לא גדול, אבל בניגוד לכל השאר, פתחו היה עשוי עץ… ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה…

היא נכנסה פנימה בדחיפת הדלת המנופחת והעבשה. האולם היה חשוך כמו לפני בריאת העולם. בימים אחרים היה כנראה מואר באור פנינים נוצץ שחשפו את הציורים שנטשטשו לגמרי וכמו מאובנים רק מעט שמרו מתוויהם המסותתים. היא פסעה בין ספסלים, מביטה לצדדים, ואז מצאה אותו, בדיוק כפי שדמיינה, מונח על אחד המושבים, ספר נייר עבה. היא לא השתהתה לבחון אותו אלא חיש הכניסה אותו אל תוך מעילה.

“גברת טוביאס?” הפתיע אותה קול מאחור.

“הנריינאטו, גברת טוביאס היא אמי”, השיבה הנריינאטו וחשה את הספר מבצבץ כמו בטן של חטא. היא סידרה את הספר כך שיהיה המשך לקיפול כלשהו בעורה.

“חיפשתי אותך”, אמרה האישה מאחור, “מצאתי לך מכשיר תקשורת שתוכלי לקחת למחקרך המסקרן”.

הנריינאטו הסתובבה, חייכה, לקחה את המכשיר ומיהרה להסתלק.

הציוויליזציה באשלין מנתה כשלושה מיליון בני אדם וגילה נאמד באלפיים שנות קיום. רובה ככולה הייתה חקלאית פשוטים מלבד שתי ערים גדולות, עיר תעשיה גדולה אפורה ועיר נוצצת בה התקבצו כל השאר שביקשו להתרחק מהכפרים. הכפרים נמצאו ביערות, בקרחונים ובמדבריות; רובם בלתי ידועים מלבד לתושביהם.

איבוד הנתונים של אשלין עמד על תשעים אחוז ומציאת הטכנולוגיה של ספינת האם הייתה במשך מאות שנים המטרה העיקרית של שתי הערים הגדולות. בשנים האחרונות בעיות סוציולוגיות דחק את הבעיה לדרכים שוליות ומשובשות ואשלין במאות השנים האחרונות הייתה ללא שינוי ניכר לעין.

ההשערה הראשונה בדבר מיקומה של הספינה התחיל במחקרו של טוביאס האנגלי, עמית מחקר באוניברסיטת מדלן שבעיר. טוביאס ועמיתיו למחקר מיפו את התפשטות הציוויליזציה על סמך השינויים האנתרופולוגים שמצאו בקבוצות התושבים של אשלין. הם עקבו אחרי שינויים תרבותיים שנבעו ממחקריו של האנגלי. הציביליזציה של אשלין נחשבה מאוד רליגיוזית בשל הקולות שבקעו מהשמים והעניקה להאנגלי שדה מחקר פורה. קבוצתו של האנגלי מצאה שאופן האמונה באל אחד הפיק מעין קו התפתחותי על פני אשלין. ככל שנעו אחורה בזמן ובמרחב גילו כי האמונה באל אחד מתכנסת לגזע יציב, וככל שהתקרבו להווה נעשה האל למשהו פלואידי, רב פנים, פוליפורמי ולעיתים בלתי קיים, כמו עלוות עץ קטן עלים. הגרפים והמפות הראו בבירור שככל ששדה המחקר של השמים הקולניים התפתח והשתכלל, האדם באשלין התקדם לאל רב משמעויות.

האנגלי מצא שבמקום בו נמצאה האמונה באל אחד המורכבת ביותר, שם גם נמצאו הקבוצות הגדולות ביותר של הכפרים הבלתי ידועים.

לבסוף השליך האנגלי את כל יהבו על נקודה אחת, בקצה מדבר גדול על חופו של האוקיינוס, בכפר גדול עשוי בוץ, בה קבע את נקודת האפס של אשלין. המורכבות הדתית במקום הייתה סבוכה לאין שיעור; טלאים, פרדוקסים ואקסיומות טאוטולוגיות היו רווחות באמונת המקומיים והם הצביעו על האוקיינוס כרחם וכאב, כסוף והתחלה, כמידת הדין והרחמים. האנגלי חש שכל חלקי הפאזל של חייו המורכבים הונחו במקום. באוקיינוס הזה התחילו החיפושים אחרי ספינת האם.

אך הספינה לא נמצאה שם.

ההשערה השניה הועלתה חמישים שנים מאוחר יותר. מה שהאנגלי לא לקח בחשבון אמרה ההשערה, שהניצולים מספינת האם נפלטו מספינת האם במטוסים ולא עשו את דרכם בסירות כך שאת פניהם עשו על סמך המזון דווקא והתבססו במחקרם על פוליתאיזם אקולוגי, והיוצא מכך, מיקומה של הספינה יכול להיות בכל מקום. מאותו רגע טוביאס האנגלי נחשב שרלטן, עשיר מדי, שבע מדי ובשנים האחרונות הוא הסתגר באחוזתו ועקב אחרי החיפושים מתוך שלווה של אדם שהתרחק מכל וכל.

מתוך ארבעת ילדיו של האנגלי נשאר איתו באחוזה רק בנו הבכור, סודריך, כשהאחרון דאג לכל מחסורו כחסיד חסון ושתקן. פרט למפגשים הקבועים האב והבן התהלכו באחוזה כשתי רוחות רפאים, פגישתם הראשונה הייתה בתפילת הבוקר בקאפלה הקטנה שהאב הקים באחוזה, מתפללים על פי סידור תפילה שהאנגלי שיחזר במחקריו… לפעמים היה מבקש או דורש מבנו שיקשיב: “שלושה מסלולים נפרדים עשו הטקסטים מן העיר המדברית, בסוף כל מסלול נותר זעיר מן הזעיר מן המקור. שנים רבות התפללו חסידיי לפי אותו סידור אבל בחמישים השנים האחרונות זנחו אותו, מושפעים מכשלוני בשדה המחקר. אבל זה, זה”, אמר מרעים בקולו, זה המקור למי שמבקש את צורת פניו של האל". אבל בנו היה מהנהן, ספק אם היה לו אכפת, ואז הם היו נפרדים ונפגשים שוב רק בארוחת הערב.

כשעל סמך ההשערה השניה הוצאה הספינה מהמים המתוקים של האוקיינוס הצפוני, ישב סודריך לצד אביו ויחד הם עקבו בהוצאת הלוויתן המתכתי מן המים. היה ברור לסודריך על פי התרגשותו של אביו, שיותר מכל, אביו מחפש זיכוך, גם אם ישכח לעד כמי שטעה. אבל הוא טעה. אביו היה מונע משנאה.

מיד כשנשטפו המים והתגלתה צורתה של הספינה, התרווח האנגלי לאחור ופלט אנחת רווחה. זאת לא הייתה הספינה. לא חשוב מה היא כן הייתה. אבל זאת לא הייתה ספינת האם, הרחם והאם לתושבי אשלין.

סודריך קם ממקומו ושם את פניו לחדרו לא כמי שנגעל מצוחקו של האביו ולגלוגו הקולני, אלא כמי שריחם על אביו ונשמתו. סודריך היה מאלה המאמינים בחיי נצח. ובאותו ערב מת טוביאס האנגלי כשחיוך על פניו. משלא הופיע בארוחת הערב יצא סודריך לחפשו ומצא אותו בקפאלה זרוק בין ספסל לעמוד תפילה. סודריך עצמו מת עשרים שנים מאוחר יותר, בניגוד לאביו הוא מעולם לא חייך, גם לא במותו.

ב.

מאה שנים לאחר הוצאת הספינה התבררה התגלית המרעישה כי שתי ספינות אם התרסקו כאן. האירונומיה תלתה זאת במבנה המתהפך חליפות של האטמוספירה של אשלין; בעלייתה של הטרופוספירה לגבול העליון וירידתה של התרמוספירה מטה, וקיומם העונתי של מולקולות מימיות גבישיות עצומות החוסמות ממולקולות קלות להחלץ מכוח המשיכה. המפגש העונתי גורם להתפרקויות חשמליות שמרעידות את האוויר בטמפרטורה של חמישים אלף וואט.

שתי ציביליזציות אם כן קמו באשלין. רמזים שנראו במעבדות על שני מערכי אפיון שונים שלא הצליחו להתחבר, קיבלו אישור ותקראו לזה מיקריות אבל טוביאס האנגלי חזר למרכז הבמה באמצעות נינתו, הנריינאטו.

הנריינאטו מצאה באחוזתו הנטושה של סבה הגדול עולם של חלקי פאזל. היא קראה לחדר מחקרו של טוביאס ‘חדר הרפואה’, שריפוי שברי העבר קלע לטעמה את מהות עבודתו של האנגלי. הנריינאטו טוביאס עברה להתגורר באחוזה והתחקתה על עקבותיו של סבה. ברגע מסוים, הניחה את סידור התפילה הגנוב מספינת האם בקאפלה.

כל חייה צעדה הנריינאטו כשהזרת והאצבע הרביעית מחוברות. היא אהבה את רגליה ובעיקר את אצבעותיה שהיו כמו הקטנות בבובות הבבושקה של סבתה. היא הייתה ממששת אותן ברגעים הנעימים ביותר של חייה. גן זה של חיבור הזרת עם האצבע הרביעית, היה רווח בעשרים אחוזים מהאוכלוסייה באשלין אבל רק לחמישה אחוזים החיבור היה עד המפרק ולחמישה אחרים לכל אורך האצבעות, ולכל השאר היה זה רק עור דק ארוך מהרגיל בבסיס האצבעות. בשלב מסוים חיפשה עדויות לכפות רגליו של טוביאס. באורווה הנטושה גילתה הנריינאטו מגפיים ישנים. היא שלפה את הרפידה ומצאה שלסבה היו שתי אצבעות מחוברות שלמות לכל אורכן. החיבור שלה היה עד המפרק.

היא לא מצאה הרבה עדויות לדוד הגדול. אבל מצאה חבית שבה שרף את מרבית חפציו ובחדרו מצאה סוד שהכמין לעתיד, קווצות של שערות, מסודרות בצנצנות, לאורכן של מדפים עצומים, של כל גזעי העבר שהרכיבו את היער שגידל את הגזע המשפחתי שלה. תחביב משונה, אבל דודה, ככל הנראה היה משונה, לדברי אימה.

התיאוריה של הנריינאטו הייתה גנטית. היא עקבה אחרי המטען הגנטי כפי שחשבה שהיה צריך לעשות מלכתחילה. עיקר ההסמכה של הנריינאטו הייתה מיפוי הגנום המקומי ולא חיפוש ספינות, אבל כשאף אחד לא ראה הייתה מכניסה חתיכות פאזל של דודה למחשבון הגנים. מיפוי שש מליון אותיות היה לוקח דקה ובארוחת הצהרים שלה הצליחה למפות חמש מאות מליון אותיות. היא התחילה עם מאה אלף דגימות גנטיות שגנבה מבוטנים בפאב ועם מאתים דגימות שיער של דודה. היא לא הבינה מדוע החזיק קווצות שיער בצנצנות וכיצד השיגן אבל מצאה בהם כאוס מדהים. לאחר אלף חמש מאות דגימות של בטנים ושיער כבר הבחינה בשביל נמלים דק של נתיב הגנים באשלין. לאחר חמישים אלף דגימות התחילו הגנים לשרטט נתיב לוויתנים נהדר בסיפור שעוד אף אחד לא קרא. היא הזמינה נשים וגברים מהפאב אל האחוזה שבתשוקתם אליה ובתשוקתה לשיער ובטנים גנבה עוד ועוד דגימות ממאהביה. מה שהתחוור לה עם הזמן, שאם סודריך היה מוזר, הייתה מוזרותו כאין וכאפס לעומתה.

לאחר שמונים אלף דגימות שלחה את נתוניה לורנגלר הודי, מבכירי הגנטיקאים, שהחזיר לה את הנתונים אחר כבוד ואמר לה בנימוסו המפורסם שהוא לא מתעסק עם משפחת האנגלי. אחרי מאה אלף דגימות ועשר שנים פסקה מעבודתה, מפתה הושלמה, אבל המפה נאלצה לחכות עוד עשרים וחמש שנים עד שמצאה מישהו שיתעניין בה. עד אז ישבה הנריינאטו בקאפלה ועמלה על תרגומו של הספר שגנבה מהספינה הראשונה. ‘תכלאל’, נכתב עליו בשפה העברית, מוטבע בכריכה העשויה מנייר גס. הנייר היה רך, חומצי ומוכתם מרוב מישוש. הטקסט לא היה דומה במאום מסידור התפילה של סבה, מלבד כמה מילים בודדות או ביטויים כאלה ואחרים.

שיערה של הנריינאטו כבר היה לבן, עורה שקוף ועיניה רטובות וכבר הסכינה לקבל שטוב לעולם התוהו שבו הוא מצוי מבריאתו מחדש. כאשר יום אחד התהפכה דעתה מקצה לקצה. דפיקה נשמעה על דלת האחוזה ובפתח גילתה שני אנשים שביקשו לראות את הקאפלה של הסב. הם נכנסו פנימה והנריינאטו חשה הנאה כשנראו מלאי כבוד ויראה כלפי המקום. הם ראו את סידור התפילה וביקשו לדפדף בו. אף על פי שנראו חסרי מבע גילו לה שהם מלאי התרגשות. היא אהבה שלא דיברו על המובן מאליו וכשביקשה מהם להישאר לישון, אחרי הכל האחוזה הייתה מרוחקת כמעט מאתים קילומטרים ממקום ישוב, הסכימו וללא נימוסים מיותרים.

קולבר ומישיגן ואניי מאלבי, הם הציגו את עצמם בארוחה. הם היו צעירים ונאים וצחקו ללא הרף. הם עישנו הרבה סמים בלילה וליטפו את הנריינאטו על אף שהייתה מבוגרת מהם בארבעים שנים וריחה היה כשל ‘סבון כלים’. מתוך הרגל הנריינאטו אספה את בדליהם והראתה להם את חקירותיה. השניים נשארו באחוזה כמעט עשר שנים. היא לא שיערה כמה הייתה צמאה למישהו. כפי שגילו ומישיגן ומאלבי, נמצאו כמה סידורי תפילה בספינה הראשונה, אחד הסידורים הזכיר להם את סידור התפילה של טוביאס. הוא היה שונה מעיקרו מזה שגנבה אך שווה כמעט בחמישים אחוזים לזה של סבה. חלק מהתפילות לא היו במקומן אבל הן היו משוחזרות במלואן. “סבא שלך היה חוקר גדול”, אמרה אניי. “רק צרות עין”, אמר קולבר.

כשקולבר ואניי לקחו איתם את מפות הדנא של הנריינאטו כעבור עשר שנים, התחילה חקירה חדשה של מיקום הספינה הראשונה. העקבות הובילו לקו המשווה, בקו אורך 103, לחוף של האוקיינוס המלוח, מול דלתת הנהרות העצומה של עמק נרחב, ששני גבולותיו לא נראו לעין. שם בערבות המישוריות התחיל הד.נ.א להתפצל למוקדי בידוד, שימור והתחזקות, הלאה והלאה, לפרטי פרטים, מטפס בהרים כמו טחב על סלע. הנריינאטו לא זכתה לראות את חקירותיה מגיעות לכדי השלמה, והונחה לבסוף באדמת האחוזה מול עיני קולבר ואניי בלבד.

ג.

לורל, מי שעקבה אחרי מפות הד.נ.א של הנריינאטו הייתה אישה מבוגרת שכל חייה היו שקועים באפונים של הציוויליזציה. לורל האמינה שמקור השביל של הציוויליזציה לא יתגלה במאה אלף דגימות אלא במיליון, כמו שאפון אחד לא יותיר רושם אבל מליון אפונים כבר יצרו שדה רחב, לכן הקדישה את חייה לאסוף כל מפת דנא שהצליחה לשים עליה את היד; כמו שודדת קברים היא ליקטה רקמות מתות וכמו גנבת היא ליקטה רקמות חיות, וערמה אותן יחד כמו ערוגת שכבות וקיוותה יום אחד להוציא מהן יום אחד גבעול נאה ופרי עגול ונאה בסופו. שביל הנמלים של הנריינאטו הצטרף בצורה מושלמת לחלום האפונים של לורל.

באופן לא משונה, אבל מסובך, לורל הרגישה קרובה להנריינאטו רק מעיון במפותיה של האחרונה. היא חשה בהן מעין אמונה עזה בהתקרבות אל נס. הנריינאטו הייתה ללא ספק האינטואיציה של סבה הגדול. ברגעים של מחשבות עמוקות הייתה בוחנת דווקא את שולי המפות, בחיפוש אחרי רמזים לרוחה הסוערת של הנריינאטו.

היום של לורל הגיע עם השלמת מליון דגימות גנטיות, צוות החקירה של לורל מנה עשר משאיות מחקר צבאיות מוטסות. הן נחתו בבסיס צבאי במזרח הרחוק בכיוון מקום הולדתה של לורל ויצאו בטור ארוך אל עבר האוקיינוס.

בעלי החיים הגדולים שהכירה כל חייה מילאו את הערבות האינסופיות. במרחק התנוסס הרכס המושלג ממנו גלשו רוחות החורף הזועפות, כמו המוירה השלישית, שאיימו לנתק את פתיל חייו של כל מה שעמד בדרכן. לורל ידעה שהוריה לא ישמחו לראותה, היא הייתה שודדת הקברים, מרעילת הטבע, או כל כינוי אחר שהוריה שאבו מפולקלור לא להם. אמה הייתה מיילדת ואביה ייצר שיני שיש לתושבי האזור. מאז שעמדה על דעתה לורל ידעה שהוריה תיעבו את אנשי המדע, חביבים ככל שיהיו, יעילים כלל שיהיו, מיטיבים ככל שיהיו. כל פרי מעץ הדעת, ידחוף החוצה את החלשים. “עשוי להיות מחקר טוב, אבל עוד לא פגשנו כזה”, טענו הוריה כשבישרה להם על לימודיה בעיר הגדולה, “זה לא את, את אדם טוב, זה תמיד בעלי המניות אשמים”.

זמן מה ביקשה לורל להתחבב עליהם וגם למדה רפואת שיניים אבל משעה שביקשו במפגיע שלא תתחבב עליהם אז במקום לרפא שיניים חפרה קברים והוציאה לסתות.

כעת נראה לה משונה שהאוקיינוס האכזרי והרוחות החזקות עשוי להוליד ציוויליזציה. אבל המפות, השיניים, הבוטנים, הזרעים, האמונות, הציורים, המילים, הכל הוביל אליו. חוסר ההתאמה היה פחות מאחוז. אולי עימות מחזק? לא היו הרבה תומכים לתיאוריה הזאת.

השיירה עקפה את העיר של הוריה והמשיכה בדרכה לחוף הסוער. גלים עצומים נחבטו בקרבת החוף. במשך שבועות חקרו אנשי המשאיות את מבנה השיניים שנמצאו בקברים ישנים באיזור. זאת הייתה, ללא ספק, נקודת המוצא. לורל הביטה על הכפר שבגבה ובאותו ערב אחד נכנסה אליו במסווה, לבושה את השמלה המקומית של גברים עקרים, שמלה בצבע של שן מוכת חומצה לקטית. חברי הכת היו גברים שלא הביאו ילדים לעולם ונחשבו קדושים או זנאים, תלוי במתבונן. מתוך עקרון לא ברור עקרו את שיניהם לגמרי ואת השיניים הביאו לאביה. בית הוריה שכן בפרברים על גבול הערבה והיער ההררי. האחוזה נבנתה מקנים, נמוכה, רחבת ידיים, בעלת מרפסות, מוקפת כמה מבנים ומאות חדרים. הסיכוי למצוא אותם היה קלוש, אילולא ידעת היכן לחפש. היא פנתה לבקתה המרכזית ומצאה למזלה את אביה, רוכן מעל שולחן עבודתו, מתאים תותבות שיש לחומר גומי מוקשח, מוקף כתריסר מערכות שינים עם שמות עליהם. כל ילדותה נספג בה ריחו של הגומי עם שביב עשן מצמית. אימה ישבה בחדר אחר וערכה את רשימותיה.

היא לא נכנסה וחזרה אל החשיכה. שנתיים חיפשו צוותי הצבא את הספינה, לורל הייתה כה קרובה להוריה וכה רחוקה.

הספינה לא נמצאה באוקיינוס האכזרי.

ד.

הספינה נמצאה לבסוף בעקבות חיפוש פרוזאי אחרי אפשרויות להנחת כבל תקשורת תת מימי. סריקת הקרקעית באוקיינוס הנמוך נמשכו שש שנים והתעכבה בשל רכסיו הגבוהים שמילאו תשעים אחוזים משפטח הפנים. מספר חברות גדולות ניסו בעבר לשלוט בנתיביו של האוקיינוס הרדוד, עד שהותירו אותו לזאבים ים בודדים. איימי הייתה אחת מהן, בתו של זאב הים המפורסם, ג’ונה.

את סריקת הקרקעית וחיפוש נתיב להנחת הכבל ערך הצוות של איימי. היכרותם עם נתיבי האוקיינוס הנמוך לא ניטרלו לגמרי את התקלות ופחת הציוד. בתום החיפוש ישבה איימי וערכה שוב את דוח רווח והפסד שהבטיחה לרואה החשבון שלה כבר לפני חצי שנה. שורת החובות האבודים הייתה עמוקה מעומק האוקיינוס הממוצע בכך עברה על החוק הראשון של אביה, אל תחכי לכסף, שהם יחכו לעבודה.

החשבוניות משש השנים האחרונות הצטברו למאות, נעים בין רווחים להפסדים, בן קטנים לגדולים, לכי תגדירי אום עוגן שעולה יותר מהעוגן עצמו. לא היה קל להבין האם היא ברווח או הפסד אבל בכך סייע לה רואה החשבון שלה שאמר שהיאבהפסד, “את בהפסד איימי כל זמן שההתחיבויות ימשיכו להתמשש רק בתקופת המס הבאה”. אבל איימי לא הבינה למה היא לא יכולה להחשב כמצליחה על סמך התחייבויות לא ממומשות.

הספינה של איימי עגנה על חוף ים נסתר על אף שהיה חשוף לעין. מנגד ראו את יערות הגשם מבצבצים מעל קצות המצוקים, שורשיהם מפוררים או מחזיקים את אדמת המצוק. שבטים רבים אכלסו את היערות ואיליון, רופא הספינה, ניסה להבין מדוע הם עוינים אותם בכל הפעמים שהוזעק אל היער להציל רגל או יד או עין. מחקרו הדל העלה שמציאותם בנמל הנסתר, מספרם, ילדיהם, צורת ספינתם, בגדיהם, כושרם להשתמש בכלים, גורמת לכמה טאבואים בתרבותם להצטרף בו זמנית אל איום גדול מדי, מפחיד מדי. “הם חוזרים שוב ושוב משהו על נבואה, אדמה, שיניים וברד כבד”, אמר אליון. באין ברירה בנו חומה ארוכה שחסמה את הסתננותם של השבטים המאיימים.

איימי חשבה אולי להתחיל לסכם את החשבוניות מחדש. הפעם רק את ההכנסות. היא שכבה על ערסלה בתאה הלוהט וחשבה לקצץ את שכרו של איליון שהיה הגבוה ביותר. מזון, מה מחיר המזון? מדוע הם רוכשים מזון לכל הרוחות? אולי תנסה לכמת את תרומתם של הילדים לעמוד ההון התפעולי? אך כל חלומותיה בהקיץ נפסקו כששמעה התרחשות על החוף. איימי עלתה עלתה לסיפון במהירות, היא טיפסה בסלומות וחפה דרך הדלתות ולא החמיצה אף כתם חלודה בגוף הספינה כאילו היה חוב אבוד לזמן.

מבעד יערות הגשם הבחינה בשלושת הראשים של ג’ורנה איליון וטאמר. יון צלע ולג’ורנה היה אקדח זיקוקים ביד. מאחוריהם ראתה את עורם הקורן של אנשי השבטים. אנשי הצוות הנותרים הלכו ללוותם ולאיים על אנשי היערות. השלושה חזרו עם מזחלת עמוסה כל טוב מהעיר… אה… לאיזו עמודה היא תכניס את זה?

בשעת ערב חגגו בשולחן ארוך. הם שתו כסף ואכלו כסף. ג’ורנה סיפרה כי ספינת האם השניה התגלתה בנתיב הנחת הכבל התת קרקעי. “הסריקות שלנו גילו את מבנה הספינה בעומק קילומטר מפני הים”, אמרה ג’ורנה. “אנחנו בתוך ההיסטוריה גם אם לא רצינו בכך”, אמר איליון. “מישהו יעשה על זה כסף ולא אנחנו”, אמרה איימי.

“לא בטוח, בקרוב יתחילו לסרוק את היערות בסמוך לה ולהקים את האסדות להוצאתה”, אמרה ג’ורנה.

“תמשיכי בבקשה”, אמרה איימי.

“אז בקרוב תכנס עבודה, מי מכיר את המים הרדודים יותר טוב מאיתנו, מי יסתכן להכנס לכאן?”

איימי הנהנה לאישור אך הייתה לה תוכנית אחרת. החוק השני של אביה היה, “איימי חמודה, תגנבי בלי להיתפס”.

הארוחה התפזרה כשהילדים התעייפו. בערב הם עברו על הסריקות והפליגו לעבר ספינת האם. כעבור שבוע עמדו מעליה. רוזה התלבשה והתחברה לצינור החשמל והחמצן. היא שקעה במים ולקחה איתה את תוכנית הספינה. אם תצליח, תעתיק משם את כל שתצליח. החוק השלישי של אביה היה, “הידע הוא אלוהייך אבל האומץ הוא השתן בפניו של האל”.

רוזה סימנה שהכל מוכן, ושקעה במים. כל הצוות עמד על הסיפון והביט סביב. הם אהבו את הים. הוא היה אב ואם.